לפני קצת פחות משנה הם הגשימו חלום. בקצה השני של העולם, בבית החולים בוויסקונסין שבארה"ב נולדו התאומים עדי ונבו, והפכו אותם להורים מאושרים. זה היה סיומו של מסע ארוך ומאתגר, אבל 16 וחצי שנים של זוגיות מאושרת הביאו את זאב (39) וליאור (39) הכי מוכנים שאפשר לרגע המיוחל. "תמיד רצינו להקים משפחה", הם אומרים עייפים ומאושרים מביתם שבכרכור, "אם היה ניתן, שנינו היינו מעדיפים לאמץ. מכיוון שהאופציה הזאת די חסומה בפנינו, פנינו לאפשרות של פונדקאות בארה"ב".
דרכם של זאב וליאור להורות התפרסה על פני ארבע יבשות, וכיכבו בה אם פונדקאית מארה"ב, תורמת ביציות מדרום אפריקה, עורכי דין מהארץ ומחו"ל, מרפאת פריון, סוכנות ביטוח וחברת פונדקאות ישראלית שליוותה לאורך הדרך ווידאה שהכול מתנהל כמתוכנן. "היה ברור לנו שניעזר בסוכנות לצורך התהליך. כמו שלא הייתי מנסה לתקן בעצמי מכונת כביסה ככה לא הייתי יוצא למסע כזה בלי ליווי", אומר זאב. "כמות הדברים שצריך לדאוג להם ולטפל בהם היא לא הגיונית – רפואית משפטית, לוגיסטית. חלקם הגדול גם זרים לנו לגמרי כמו נושא הביטוחים האמריקאים. זו 'הרפתקה' חובקת עולם שכללה בין היתר את דרום אפריקה, הודו ונפאל, ואין סיכוי שהיינו מתמודדים עם כל זה לבד".
לאחר בדיקות יסודיות והתייעצויות, הם בחרו ב'משפחת תמוז' פונדקאות. "עשינו סקר שוק די מקיף והתעניינו אצל זוגות אחרים שעברו תהליך דומה, ובחרנו ב'תמוז', שלשמחתנו הייתה בחירה מוצלחת במיוחד. שם ליווי אותנו במקצועיות, ברגישות ובסבלנות. לא הייתה שאלה שנותרה ללא מענה ולא הייתה בעיה שלא קיבלה פתרון. הייתה גמישות מחשבתית וגם כלכלית שאפשרה לדבר הזה לקרות על הצד הטוב ביותר".
אגב, האפשרות של הורות משותפת עם אישה לא עלתה על הפרק. "גם בזוגיות טובה וארוכת שנים תהליך קבלת החלטות יכול להיות מורכב, המחשבה על להוסיף צלע שלישית למשוואה ויחדיו לדאוג לחיים של צאצא אחד או יותר, וזה על בסיס היכרות קצרה וחוזה, נראתה לנו אתגר מורכב מידי. בנוסף לא רצינו 'לחלוק' את הילדים ולנייד אותם מבית לבית לעיתים קרובות. חשוב להבהיר שאין בכך שיפוטיות על מי שכן בחר באפשרות זו. לנו זה פשוט לא התאים".
ספרו על המסע שלכם.
"לא מעט דברים השתבשו בדרך, עד שפגשנו את קריסטי, ומהנקודה הזאת הכל עבר חלק. אחרי שהעברנו לה סרטון בו הצגנו את עצמינו והיא נתנה את אישורה, קבענו לקיים שיחת סקייפ. אין ספק שלשיחה הזאת גם אנחנו וגם היא הגענו נרגשים מאד. כששאלנו את קריסטי לסיבה שהיא רוצה להיות פונדקאית היא סיפרה לנו שכשהיא מסתכלת על הבן שלה, שהיה אז בן שנה וחצי, היא נעצבת מאד לדעת שיש אנשים בעולם שאין להם את האפשרות להיות הורים ושהיא רוצה לעזור. לנו כישראלים קצת קשה לתפוס כזו גישה אלטרואיסטית אבל זו האמת. השיחה התנהלה בנעימים והיה די ברור ש'זה זה'".
מה הכי מאתגר בהליך הפונדקאות? איך התמודדתם?
"הקושי העיקרי הוא אי הוודאות והטלטלות שבדרך. אנשים לא באמת יודעים כמה עשרות שלבים יש בתהליך עוד לפני שבכלל יש הריון. מטבע הדברים יש המון מקומות בהם התהליך יכול להשתבש וצריך לחשב מסלול מחדש, לקבל החלטות חדשות, לחזור על אותו שלב שוב ושוב ועוד. כל נקודה כזו של 'תקלה' היא משבר רגשי (ולעיתים גם כלכלי) עמוק, שאחריו צריך לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה או לחזור לנקודה הקודמת ולנסות שוב. התמודדות עם קושי היא אינדיבידואלית, יש מי שנתמך בבן הזוג, יש מי שבשבילו להיות ה'תומך' דווקא עוזר להשתקם. מדברים עם משפחה, חברים… ומקווים לטוב".
תארו את הקשר עם הפונדקאית לאורך ההיריון.
"לאורך ההיריון היינו בקשר כמעט יומיומי דרך הוואטסאפ, גם בעניינים קונקרטיים הקשורים להריון וגם ברמה החברית. שיתפנו אחד את השני בחוויות ובתמונות מחיי היומיום ומאירועים משפחתיים וחגים. קריסטי מהר מאד נהייתה חברה.
את קריסטי ובעלה טד, המדהים לא פחות, פגשנו שבוע לפני הלידה בבית משפט בוויסקונסין לצורך דיון על צו הקדם-לידה (Pre Birth Order). זה היה מפגש רווי דמעות ואמוציות. אחר-כך יצאנו לאכול במסעדה והחלפנו מתנות שהבאנו עוד מהארץ. אנחנו הבאנו לה חבילת טעמים מהארץ ומזכרות בעבודת יד, והיא הביאה לנו ערכה מהממת עם דברים לחדר הילדים, ועוד."
"הפונדקאית היא משפחה"
החיבור המרגש שנוצר בין קריסטי וההורים הנרגשים לעתיד, הגיע לשיאו בבית החולים ביום הלידה. "כל חווית הלידה והשהות יחד בבית החולים הייתה עוצמתית, מרגשת וגם די סוריאליסטית. למזלנו הלידה קרתה בקיסרי בתהליך מתוכנן,
והגענו לבית החולים בשעת בוקר מוקדמת. קריסטי כבר הקדימה אותנו וקישטה את החדר בבלונים ובשלטים. לאחר מכן לקחו אותה לחדר הניתוח ואותנו הלבישו בבגדים סטריליים והכניסו אותנו לחדר שליד חדר הניתוח. אחרי 20 ומשהו דקות של לחץ והתרגשות נפתחה הדלת בין החדרים והאחות נכנסה עם עדי, מכוסה כולו לבן וצורח. צוות קסום של אחיות ורופא התנפלו עליו, בדקו, ניקו מדדו וארזו בשמיכה ובכובע. דקה אחריו יצא נבו, קטן יותר, נקי וגם צורח ועבר בדיוק אותו תהליך. לא עברו 30 דקות מרגע הלידה ומצאנו את עצמנו צועדים במסדרון בית החולים עם שתי גיגיות ובתוכם הילדים שלנו. הרגע לו חיכינו יותר מהכל".
בדרכם לחדר פגשו זאב וליאור את ההורים של קריסטי. "לא צריך להיות גאון כדי להבין כמה דמעות נשפכו שם… אחרי שהקטנים נולדו, נתנו לה להחזיק אותם, ובלי ספק שבנקודה זו ידענו שקריסטי וטד הם כבר לא 'סתם חברים, אלא משפחה".
במהלך השהות של זאב וליאור עם התאומים בארה"ב הם נפגשו עם קריסטי עוד פעמיים. בפעם הראשונה היא הגיעה לברית שקיימו בדירה שבה שהו, ובפעם השנייה לארוחת פרידה קצת לפני שנסעו. "הפרידה הייתה עצובה מאד לכל הצדדים, אך בלי ספק זמנית", הם אומרים. מאז שחזרו לארץ, מקפידים שני הצדדים שלמור על קשר חם ולעדכן בהתפתחות של הילדים. "אנחנו מתקשרים עם קריסטי מידי שבוע בערך, שולחים תמונות של הילדים, מברכים בחגים וכו'. אין ספק שנהיה בקשר כל עוד שני הצדדים רוצים בכך. קריסטי אמרה שהם מתכננים להגיע לארץ בהמשך."
מהן התגובות מהסביבה הקרובה והרחוקה?
"פירגון נטו, אהבה טהורה ונתינת עזרה אמיתית. לא יכולנו לקוות לתגובה טובה יותר"
חשבתם איך תספרו לילדים על קריסטי לכשיגדלו והאם תרצו שיכירו אותה בעתיד?
"לילדים נגיד את האמת ונספר להם את סיפור לידתם במדויק. למעשה, הוא כבר כתוב ביומן שאנחנו מנהלים החל מהחודש הרביעי להיריון בערך, ובו אנחנו מספרים להם על ההכנות, ההתארגנות וההתרגשות מבואם הקרוב. אנחנו נשמח שהילדים יכירו אותה ואת משפחתה, כאמור, כל עוד כולם מעוניינים בכך".
לסיום, איזה טיפים תתנו למי ששוקל הליך פונדקאות?
"הטיפ החשוב ביותר שאפשר לתת: צאו לדרך. לא היום, אתמול! חבל על כל יום. יש בתהליך הזה כל כך הרבה מורכבות, שלבים והפתעות שאתם בכלל לא מצליחים לדמיין. מהשלב שבו התחלנו להתעניין ועד שסגרנו עם תמוז נסגרה האפשרות של הודו וגם תאילנד. ובמהלך ההיריון שהתחיל במסלול נפאל, נסגרה האפשרות של נפאל וגם בהמשך מקסיקו. בהקשר של ארה"ב אי אפשר לדעת מה יוליד יום (או מה יוליד טראמפ). לכן צריך פשוט לצאת לדרך. במקביל וקצת בסתירה לטיפ הקודם (אבל מה לעשות אלה החיים) חשוב להתארגן לתהליך ככל שניתן מבחינה כלכלית ולוגיסטית. כמו כן, ההמלצה שלנו היא לא לעשות את זה לבד".
