גידול ילדים שנולדו בפונדקאות מביא איתו רגעים מיוחדים רבים, אך גם אתגרים ייחודיים. אחד מהם הוא התמודדות עם שאלותיהם של הילדים לגבי מוצאם ואופן הגעתם לעולם. חשוב לזכור שכל ילד הוא שונה ויגיע לשאלות אלו בזמן ובקצב שלו. אין דרך אחת "נכונה" לענות, והתגובה המתאימה ביותר תלויה בנסיבות הייחודיות של כל משפחה. עם זאת, ישנם כמה עקרונות כלליים שיכולים לסייע לכם להתמודד עם שאלות אלו בצורה רגישה ומתאימה כמו כנות ושקיפות, שימוש בסיפורים וכמובן הדגשת אהבתכם.
לפניכם מאמר מרתק וחשוב בנושא "איך הגעתי לעולם" – ההתמודדות עם שאלות ילדים שנולדו בפונדקאות מאת ד"ר אילן טבק אבירם, פסיכולוג קליני מומחה, שיעניק לכם מידע וכלים בתהליך.
במהלך התפתחותם הטבעית, ילדים מתחילים לעסוק בהדרגה בשאלה "איך הגעתי לעולם" ופונים להוריהם בשאלות לא פשוטות. לפעמים, הם גם נשארים לבד עם סימני השאלה ומפתחים בעצמם מיני תאוריות והשערות איך נוצרה משפחתם, ולא תמיד באופן מציאותי ומדויק. העיסוק בשאלה זו מהותי עבור כל ילד שמגבש את זהותו, ולכן גם העסיק את עולם הפסיכולוגיה מאז פרויד.
במקרה של משפחות שעוברות תהליך פונדקאות, תהליך הגעת הילד לעולם הוא תהליך מורכב מכל הבחינות: טכנית, רפואית ורגשית, והתשובות אינן כל כך פשוטות. הורים רבים מוצאים את עצמם מתחבטים כיצד לענות לילד ולעיתים זהו חשש שמלווה הורים פוטנציאלים, עוד בטרם התחלת מסע ההורות. במאמר זה אנסה לנסח מספר עקרונות פשוטים שיכולים לעזור להורים בהתמודדות עם סיטואציה מאתגרת זו מול ילדיהם.
חשיבות יצירת הסיפור המשפחתי
על בסיס הניסיון שנוצר בעבר עם ילדים שאומצו בילדותם המוקדמת, אנו מבינים כי קל יותר לילדים לעכל את סיפורם האישי כאשר סיפור הגעתם לעולם ולמשפחה מובא להם באופן כנה ופתוח, מוקדם ככל האפשר, ובצורה של סיפור ילדים מובנה. עלינו לזכור כי הילדים לא גדלים בוואקום, וכבר מגיל צעיר בגן הילדים, הם נשאלים שאלות מורכבות וסקרניות על משפחתם ועל הדרך שבה נולדו. ללא תשובות מגובשות ומוכנות מראש הם יחושו מבוכה, בושה, וחלילה גם דחייה חברתית. לאורך זמן, זה יכול ליצור אצלם חוויה מצטברת שלילית, שוודאי אינה רצויה.
להוביל את הילד
כהורים, עלינו לקחת אחריות והובלה גם בנושא של הנגשת סיפור הלידה שלהם. חשוב לא להמתין לילד שישאל שאלות, אבל גם להתחשב בגילו ובאישיותו. ישנם ילדים שיהיו סקרנים ומפותחים יחסית לגילם ולכן ישאלו שאלות ביוזמתם, ואילו אחרים מסיבות שונות, יימנעו מכל מגע עם הנושא. ילדים נמנעים זקוקים לנו במיוחד על מנת שבאופן אקטיבי נספר להם על אופן הגעתם לעולם, אחרת לעולם יישארו עם סימני שאלה. עם זאת, לא נכפה עליהם עיסוק בנושא, אם אחרי חשיפת הסיפור הם מעדיפים להימנע משאלות נוספות.
פעמים רבות נוח להעלות את הנושא ולשבת עם הילדה מול אלבום סיפור הלידה שלה לקראת יום המשפחה שמצוין בגנים ברחבי הארץ. זוהי הזדמנות פז לעסוק בנושא באופן שאינו מאולץ. לעיתים, טבעי להעלות את הנושא סביב יום ההולדת ובמידה וצפויה לידה של אח או אחות צעירים, זוהי הזדמנות נוספת לכך.
מומלץ עוד במהלך השלבים המוקדמים של תהליך ההיריון וההורות, לתעד ולאסוף פיסות זיכרון ורגעים שיכולים בהמשך לצקת תוכן בסיפור המשפחתי. תמונות שלכם נוסעים להפריה, תמונות של ההיריון והאולטרסאונד וכו', יכולים בהמשך להוות עבור הילד אמצעי להמחשת האופן שהגיע לעולם וליצור לו תמונה בהירה של התהליך שהוא למעשה כרטיס הכניסה שלו לעולם.
הורים רבים משקיעים בהכנת אלבום או ספר שמספר את סיפור הלידה באופן מילולי וויזואלי, ויוזמות אלו מקלות מאד על הנגשת הסיפור ועדיפות על קיום שיחה פורמלית, שפחות מתאימה בגילאים הצעירים.
סיפור מתגלגל עם הגיל
סיפור יצירת המשפחה היא חלק בסיסי מזהות הילד\ה, ולכן מוטב לספרו מוקדם, כבר בגיל ראשית רכישת השפה החל מגיל שנתיים. כמובן, נספר זאת באופן שתואם את ההתפתחות הקוגניטיבית. בתחילה בעיקר נסביר דרך תמונות וצילומים את ההיריון בבטן של הפונדקאית, את ההמתנה שלנו ההורים ללידה ואת הנוכחות שלנו מרגע הלידה והלאה.
ילדים בגיל ארבע יכולים כבר להבין את התהליך הרפואי הבסיסי למשל. כדאי להסביר את במושגים כלליים של ביצית, זרע, רחם-בטן, ולא לפרט מעבר לכך. חשוב להסביר מדוע נוצר הצורך שאישה אחרת תישא את ההיריון, למשל הסבר ש"בנים אינם יכולים להחזיק תינוק בבטן". חשוב להתייחס אל הפונדקאית כאדם משמעותי וחשוב, אך כדמות שאינה חלק מהמשפחה הגרעינית וכמי שעזרה בשלב קריטי בעבר. בהמשך בגילאי בית הספר היסודי ואילך, אפשר לספר יותר בפרוט על תרומת הביציות, זהות תורמת הביצית ועל אופן ביצוע תהליך ההפריה.
ככל שנשתף את הסיפור של הפונדקאות בגיל צעיר, כך הוא ייתפס כיותר טבעי ופחות חריג. ילדים שגדלים לתוך הידיעה שנולדו בבטנה של אישה אחרת, נוטים לראות בכך עניין מובן מאליו, לא לייחס לו משמעות יתר ובוודאי שלא לחוש בכך בושה.
נוצרת מאהבה
ילדיכם, גם אם נוצרו בדרך של הפריה מלאכותית ולא באמצעות יחסי מין, הם עדיין פרי אהבה הדדית של ההורים, ובהיבט זה אין כל הבדל בין הורות דרך פונדקאות להורות הטרוסקסואלית מסורתית. זוהי נקודה חשובה שיש להדגיש גם בפני הילדים שמחפשים למצוא נקודות דימיון והשקה, לסיפור המשפחתי הרגיל והקונבנציונלי שהם רואים בבתים אחרים. כל ילד רוצה לגלות שהגיע מתוך תהליך של אהבה וקרבה, וכך גם ילדכם. על כך, חשוב להסביר את מה שעבורכם מרגיש כל כך טבעי ולבטא בפני הילד את הרצון העז שהיה לכם להביאו לעולם.
הימנעות מסודות
ישנם חלקים בתהליך שחשיפתם יכולה להיות פחות קלה להורים. למשל, היותו של הורה אחד ללא קשר ביולוגי-גנטי לילד. ההמלצה החד משמעית היא לספר את האמת ולמנוע את היווצרותם של סודות בתוך המשפחה, שיכולים רק לתפוח ולגרום לכל מיני תסמינים רגשיים, מסובכים ולא רצויים.
הורים שמרגישים אי נוחות עם מרכיב כלשהו בסיפור, צריכים לנסות ולפרק את הקושי שלהם, להבין את מקורו ולנסות להפריד בין הקושי של עצמם, לצורך הברור של הילד לדעת את כל התמונה.
כאשר ילד צעיר לומד כי "אבא ערן נתן את הזרע" (ניסוח המתאים לגילאי הגן) הוא אינו מטולטל מכך, ובהדרגה עם השנים יפנים את משמעויות הגנטיקה. לעומת זאת, אם הנושא יישאר בערפל וייחשף בגיל מאוחר יותר, בהחלט עלולות להיות השלכות רגשיות כתוצאה מההסתרה הממושכת.
מוכנות לספוג כעס וכאב
כחלק מהתהליך הרגשי של עיבוד הסיפור הייחודי ילדים יכולים להגיב לרגעים בביטוי של כעס כלפי ההורים או כאב. "למה אין לי אמא?" או "למה המשפחה שלי שונה?". עבור ההורים ההתמודדות עם אמירות מסוג זה אינה קלה, כי מייד מתעוררים רגשות אשמה וחוסר אונים. אך חשוב דווקא לאפשר לילדים לבטא רגשות אלה, גם אם אינם נעימים. בסופו של דבר כחלק מתהליך ההשלמה עם השונות המשפחתית, החלקים החיוביים במשפחה "מנצחים" את הקושי שבשונות. מתן האפשרות לילדים לבטא את מצוקתם דווקא מחזק את הקשר בינם לבין הוריהם ומוכיחה להם שמשפחתם חזקה דיה להתמודד עם מצבים לא פשוטים. כמו כן, הניסיון מראה כי הכרת הסיפור המשפחתי מגיל צעיר תורמת לחוסן הנפשי של ילדי פונדקאות כנגד הומופוביה ומיקרו – אגרסיות (ביטויים שליליים מוסווים נגד המשפחה השונה).
גאווה במקום בושה
ילדים רבים יכולים להביע עניין משיתוף הסיפור המשפחתי שלהם לחבריהם בגן או בבית הספר, בין עם בעזרתכם הישירה, בהקראה משותפת של סיפור הלידה, במפגש משותף במסגרת חינוכית שיעסוק בנושא או באופן עצמאי כ"במה אישית" מול הכיתה. חשוב לעודד אותם לכך, ולסייע להם על מנת שירגישו את הגאווה ואת הקבלה של משפחתם הייחודית. עם זאת, אין לכפות את הנושא, ולכבד גם את הקושי של ילדים מסוימים להיות במוקד תשומת הלב.
לסיכום
הסיפור המשפחתי הוא נדבך חשוב מאד בהתפתחות של כל ילד וילדה, במיוחד במשפחות שאינן הטרונורמטיביות. כהורים, דרך עיסוק ישיר, אותנטי ולא מתנצל בנושא, אנו משדרים לילדינו שיש להם סיבה לגאווה באופן שהגיעו לעולם, ומבטיחים בכך, שהם יוכלו להתמודד טוב יותר גם מול גילויים מצערים, אך צפויים, של חוסר סובלנות או בורות.
