להיות חלק ממסע מרגש של יצירת חיים חדשים מתוך תחושת שליחות, להעניק את מתנת החיים מתוך אהבה טהורה והבנה עמוקה ולעזור להגשים את חלום ההורות של זוג אחר – זו תחושה בהחלט מדהימה.
הפונדקאית בוחרת לצאת למסע משמעותי בחייה ועוברת את מסע ההיריון והלידה מתוך מטרה אחת: להעניק אושר למשפחה אחרת, ע"י לידת תינוק בריא להורים המיועדים. מדובר בתהליך של התפתחות אישית עמוקה דרך חוויה מאד מרגשת.
הכירו את ליאת מיכאליאן מאסס, ישראלית שרצתה להיות פונדקאית כבר בגיל 17 ומבחינתה, הגשימה חלום מלא סיפוק ואהבה.
מסע הפונדקאות בישראל: מסע של אהבה, נתינה והגשמה
נעים מאוד, שמי ליאת וילדתי תינוק בשביל זוג שלא יכל לעשות זאת בכוחות עצמו.
בגיל 17 הבנתי שאני רוצה להיות פונדקאית, ממש חלום שליווה אותי, עד שזכיתי לזמן המדויק בחיי לעשות זאת. אני יודעת. זה מעלה הרבה שאלות, מחשבות ותהיות.
רוב האנשים שאלו "כמה הרווחת?" ואז הגיעה השאלה: "איך מסרת את התינוק?".
השאלות השכיחות הללו לא נשאלו בהכרח בהיבט הפיזי, אלא יותר במובן הרגשי. (במקרה שלי ילדתי בת). אז אני רוצה לנסות להסביר עובדה חשובה שמאד ברורה לנו, הפונדקאיות, עובדה שמתחלקת לכמה נקודות חשובות.
אתחיל בדיוק הפעולה: לא מסרתי את התינוק כי הוא לא שלי, אני החזרתי אותו להורים שלו. הכינוי "אם פונדקאית" אינו מדויק, משום שהייתי רק פונדקאית. זה אולי נשמע פרט שולי ולא כזה קריטי, אך בחירת המילים מדייקת מאד את ההתכווננות בתהליך.
קצת בירוקרטיה: בישראל, אישה שרוצה להיות פונדקאית צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים כמו גיל, מספר לידות בעבר, אופן הלידות ועוד. בנוסף, הפונדקאית צריכה להגיש המון מסמכים, היא עוברת אבחון פסיכולוגי וראיון אישי בוועדה רחבה של משרד הבריאות, שמטרתם הראשונה לבדוק שאת כשירה, מבינה ויכולה לעמוד בתהליך כזה שבסופו, את מחזירה את התינוק/ת להורים ויוצאת לחופשות לידה בלי תינוק/ת בבית (אני מניחה שאני לא צריכה להסביר את השמחה בחלק הזה של התהליך). נכון, יש נשים שתהליך זה עלול להיות עבורן קשה. ולכן, אותן נשים לרוב מאותרות בזמן התהליך הבירוקרטי ולמעשה נמצאות לא מתאימות להיות פונדקאיות.
תהליך ההיריון והלידה: חשוב לי להדגיש שוב, שהתינוקת לא שלי ולא של בן זוגי. היא לא נוצרה מהביצית והזרע שלנו – ככה פשוט. ומה שלא שלי, לא שלי. שלא תבינו לא נכון, במהלך ההיריון דאגתי לה בצורה אחראית, עקבתי אחר ההתפתחות התקינה שלה, התרגשתי בבדיקות האולטרסאונד ובעיקר התרגשתי כשראיתי את הניצוץ בעיניים של ההורים המרוגשים. צילמתי את הבטן קופצת כשהיא זזה בתוכי ושמחתי שהרגשתי שעוד לב קטן ודמיוני צומח אצלי במהלך ההיריון – לב לתהליך. כי הלב שלי שייך לילדים שלי, הלב החדש שייך לתהליך ההתמסרות, דרך הגשמת החלום שלי ועד לדאגה שהתינוקת הקטנה תתפתח בצורה תקינה.
כמובן שיש גם את הפן הרגשי: אי אפשר לנתק את הרגש בתהליך, זה נכון. הייתי מעורבת בתהליך חשוב ומרגש של יצירת חיים. אבל, (והאבל פה גדול ומכריע), הפונדקאית שנבחרה בקפידה לתהליך מבינה ,יודעת ומוכנה לשאת ברחמה תינוק שהוא לא שלה. ציינתי קודם את החשיבות ב-דיוק ובבחירת המילים, ולכן חשוב להבין שאת העובר מפקידים בגוף הפונדקאית ולאחר הלידה, מחזירים את התינוק להוריו. התינוק מופקד בידינו ולא מוחזר לגופינו לאחר ההפריה, והרגש שלנו הפונדקאיות, מאופיין יותר בדאגה לעובר, אהבה ונתינה להורים המיועדים שנבצרה מהם היכולת להביא לעולם תינוק בכוחות עצמם.
חשוב לי שהורים מיועדים יבינו שהם עוזרים לי ומאפשרים לי להגשים חלום לכן התהליך הוא משותף, כמו שהתהליך חשוב להורים כך גם הוא חשוב לי כפונדקאית לכן חשוב לדעת, עם כל הקושי, לסמוך על הפונדקאית ולהאמין ברצון הטוב שלה וביכולת שלה לשמור על העובר שלכם, בשבילכם.
לסיכום, פונדקאית מגיעה לתהליך כי היא רוצה לעזור ליצור חיים. היא אומנם רוצה להיות בהריון וללדת, אך בשלב זה בחייה היא לא רוצה תינוק לעצמה. ועל כן היא בחרה להיות פונדקאית שיולדת ומחזירה את התינוק להוריו, שחיכו לו זמן רב ברוב המקרים.
במקרה שלי, ההורים של התינוקת שילדתי חיכו לה עשרים שנה.
