המשפחה שלי, הגאווה שלי

משפחה.

זיכרון 1: אני בן 8, בחדר, בוכה. אבא שלי נכנס ושואל מה קרה. אני מתקשה למצוא את המילים, אבל בסוף אומר לו שאני מבין שיום אחד אשאר לבד. "אל תדאג", הוא עונה, "אני ואמא לא הולכים לשום מקום. אנחנו כאן איתך לעוד שנים רבות. חוץ מזה, כשתהיה גדול תהיה לך משפחה משלך". אני נרגע.

זיכרון 2: אני בן 17, במועדון, מבולבל. כל החברים שלי מצאו בחורה למזמוזים ורק אני מסתכל על איזה בחור בפינה. אני לא יודע מה איתי, מי אני, ובעיקר מה יהיה איתי בעתיד. באופק אין אף אחד כמוני: לא שחקן, לא זמר, לא מנחה, לא פוליטיקאי מעורר תקווה או השראה. לצד הבלבול וחוסר האונים משמירת הסוד מעצמי ומהעולם בהווה, אני מוצא לזמן לדאוג גם לעתיד, בטוח שהפחד הכי גדול שלי הולך להתגשם: אני אשאר לבד.

זיכרון 3: אני בן 21, בבית, הדופק על 200. מספר לאמא שאני מעדיף גברים. היא מחבקת ואומרת שהיא תמיד איתי, לא משנה מה. רק חבל לה שלא סיפרתי קודם ושנאלצתי להתמודד לבד. כעבור יומיים אבא חוזר מחו"ל. אני קורא לו לחדר ומספר לו שאני מאוהב בבחור וכנראה שאני גיי. לצד החיבוק והדמעות, הדאגה והאהבה, עולה מיד השאלה "מה יהיה עם משפחה, ילדים?". אני עונה בלי לחשוב יותר מדי איך: "אני אהיה אבא, אתה תראה".

זיכרון 4: אני בן 33, בנגקוק תאילנד. מחוץ לחדר לידה. אחרי הליך פונדקאות שארך שנתיים, 4 ניסיונות הפריה כושלים, 3 תורמות ביצית, חודשים על גבי חודשים של המתנות, כאבי ראש, לחצים, התרגשויות, אכזבות, הוצאת כספים וציפיות, אני עומד להיות אבא. לצדי בן זוגי אורי ואמא שלי שהתלוותה אלינו כדי לתמוך ולעזור בימים הראשונים. אבא שלי בארץ תומך (גם כלכלית) ובעיקר נפשית ואיתו כל המשפחה. כמה דקות אחר-כך יוצאות לעולם אליה ולירי. אני אבא.
—————-
המסע שלי להורות היה הכל חוץ ממובן מאליו. כמו עבור הומואים רבים שהפכו להורים, מדובר היה בהתגשמות חלום כנגד כל הסיכויים. בדומה להם, במשך שנים גדלתי בידיעה כמעט מוחלטת כי אשאר לבד בסופו של דבר, ערירי, בודד, וחוץ מהפחד מהניכור, מההומופוביה ומהבדידות בהווה, ריחף כל העת הפחד מהבדידות בעתיד, מאיך לעזאזאל אני מקים לעצמי משפחה.

אני הצלחתי להפוך לאבא רק בגלל שנולדתי בזמן הנכון. הומואים רבים מדיי שנולדו קצת לפניי, בתקופה שלא היו קיימות אפשרויות להפוך להורים בתוך תא גאה, פשוט פספסו את הרכבת , ונאלצו לוותר על ההורות ועל הקמת משפחה או להקים משפחה מתוך אילוץ ולא מאהבה.

אני יודע שרבים בוחרים שלא להביא ילדים גם כיום. טוב להם עם עצמם או עם בנזוגם בלי ילדים ואני מכבד את החלטתם ותפיסתם, ועדיין נדמה כי החלום להורות הוא הוא החלום הגדול והאמיתי של הגיי. זו היא כמו הארץ המובטחת שעד לפני כמה שנים לא הייתה לנו כניסה אליה, על הדרך מדובר גם בכרטיס הכניסה המלא שלנו אל תוך החברה. אבל זה רק הבונוס.

הרגע בו הבנתי שיש לי משפחה אי שם בתאילנד הרחוקה היה רגע הניצחון הגדול שלי, הרגע בו בניגוד לכל הציפיות הפכתי לאבא. המסע להורות דחק הצידה שאיפות אחרות: מקצועיות/ קרייריסטיות, אבל היה שווה הכל.

בדיוק מסיבה זו אנחנו נמשיך להקים משפחות, על אפה וחמתה של מדינת ישראל. משפחות של אבא ואבא ואמא ואמא, בהורות משותפת, יחידנים, יחידניות, משפחות מסורתיות ומשפחות חדשות מסוגים שונים. אף שר, ח"כ, רב או טוקבקיסט לא יעמוד מול הרצון להגשים דבר כל כך בסיסי ומהותי בחיים שלנו כאן. זו הסיבה שגם כנסת ישראל תצטרך בסופו של דבר להכריע בסוגיית הפונדקאות ולאפשר לכולם להיות הורים, להפסיק את האפליה הבזויה והאסורה הזו כלפי מאות אלפים שרוצים לחיות באהבה ולהקים משפחה. מניעה מכל אדם באשא הוא להקים משפחה היא לא הוגנת, אומללה, אכזרית מדיי.
———————–

זיכרון 5: אתמול, אני בן 37, בסלון, מרכיב פאזל עם לירי ואליה. אורי מכין קציצות במטבח. זו המשפחה שלי. הגאווה הגדולה שלי בעולם.

יום משפחה שמח!

מעמוד הפייסבוק של רועי יולדוס-רייס, סמנכ"ל השיווק של "משפחת תמוז"